נצחון הרוח

רבי שמואל ,לא תלמיד חכם היה,נהפוך הוא.רבי שמואל בור היה ואותיות האלף בית היו לו לזרה.אבל כינוי זה דבק בו שהיו חלק מבני העיירה לועגים לבורותו וחלק כינוהו כך סתם משגרת לשונם,שהיו רגילים לקרא לכל יהודי באשר הוא בתואר זה.לא די בזה שלא היה רבי שמואל תלמיד חכם אלא שהיה עני מרוד מאז ומתמיד.רבי שמואל נתייתם מאביו עוד שהיה בן שנה ואימו נשאה בעול הפרנסה לבדה.וכך מצא עצמו שמואל כילד משוטת בשווקים ועובד כשוליה לכל דורש בעוד בני דורו לומדים תורה בחדר.משבגר לא האיר לו המזל פנים והוא ואשתו התנהלו בדוחק רב.כשהתחתן רבי שמואל קנה במעט שהיה לו חמור זקן על מנת שזה יביא לו את מטה לחמו.היה מציע את עצמו וחמורו לאיכרים בסביבה ואלה שכרו אותו שיחרוש שדותיהם טרם הזריעה.היה רבי שמואל חורש תלם ,מביט בחמורו ורואה בצערו,נכמרו רחמיו של שמואל על החמור והיה עוצר ממלאכתו ונותן לחמורו לנוח שעה קלה,ושוב חורש תלם ושוב רואה בצער חמורו ושוב עוצר ונח.ראו האיכרים כי שמואל לא עומד בזמן אליו התחייב, וחדלו מלשכור את שירותיו.




ישב שמואל ימים מספר בבית עד שכד הקמח בביתו כלה.לקול מחאת אישתו ,יצא שמואל אל השוק וחמורו אחריו.עמד שמואל באחד מכיכרות השוק והציע את חמורו למכירה.תמורת החמור קבל סכום פעוט שלא היה בכוחו לקנות את מצרכי השבת.מה עשה שמואל? רצה להגדיל את ערך כספו.נטל את הכסף וקנה תבלינים .היה יושב בקרן רחוב ומציע את תבליניו למכירה.באו אנשים אל שולחנו של שמואל בשוק והחלו מתמקחים איתו על טיב הסחורה ועל מחירה.שהיה זה מנהגם,לעשות מיקח על כל דבר.רבי שמואל חשב כי הללו נושאים ונותנים עימו מחסרון כיס והיה מרחם עליהם שמה עניים הם יותר ממנו והיה נותן להם סחורתו בהפסד.בסופו של יום נותר שמואל עם סכום כסף קטן יותר ממה שהיה לו בתחילה.נשא רגליו שמואל מן השוק חפוי ראש.עת צעד בסמטה הצרה בדרך לביתו משך בשרוולו מקבץ נדבות, הושיט ידו אל רבי שמואל וקרא "צדקה,צדקה,צדקה תציל ממוות" .ראה כך רבי שמואל הכניס ידו לכיסו הוציא מעותיו ומסרם בידו של העני ששמח ובירכו,ושמואל חזר לביתו כלעומת שבא.


בימים שאחרי יצא שוב שמואל לתור אחר עבודה עד שהגיע אל שוק הקצבים.אחד הקצבים שכר את רבי שמואל ונתן לו את מלאכת מריטת העופות שהיתה בזויה בעיניהם.שמואל עשה עבודתו נאמנה ובמרץ רב מחכה לסוף היום למען יטול שכרו.כששקעה השמש נתן הקצב לשמואל את שכר יומו וזה שמח שימחה רבה שהיה בידו די כסף לקנות מצרכים לביתו.עת עמד שמואל לצאת לביתו נכנסה אישה זקנה אל החנות וביקשה עוף מן הקצב.זה סרב לתת לה עד שלא תסדיר חובה לו,שחובה טפח מעט מן הרגיל לאחר קניותיה לחג הפסח שחלף.נכמרו רחמיו של רבי שמואל על הזקנה נטל כספו ושילם חובה,וזו בירכה אותו והבטיחה כי תשיב לו כספו עת ירווח לה .


כך היה נודד רבי שמואל ,ממלאכה למלאכה מעיסוק לעיסוק וממטלה למטלה,וכסף אין ופרנסה רחוקה מן העין.היתה אשתו בוכה ומבכה על מר גורלה.צערה התרבה כאשר נתבשרה כי בריחמה גדל עובר ,יורש לרבי שמואל.


כששמע שמואל כי אשתו הרה נתמלא שמחה,אך מיד כבש שמחתו בחושבו מה יהיה על גורלו ? כיצד יזון ויפרנס רעיה ובן,ומזל אין.


ערב אחד קרא שמואל לרעיתו ופתח בפניה את סגור ליבו "ראי נא,הזמן קצר ופרנסה אין.אלך לי לעיירות הרחוקות ואתור אחר פרנסה.כי שמעתי כי בערים הגדולות יש פרנסה רבה.ולא ירחק היום ואשוב חזרה ושכרי בידי ואזון ואכלכל אותנו".


חשש גדול היה בליבו של רבי שמואל.לא חשש מרעב וממחסור.חשש גדול היה בליבו של שמואל שידו לא תהיה משגת לשלוח את בנו למלמדים טובים,וחלילה יהיה בנו עם הארץ כמוהו,שאינו יודע קרא וכתוב ואינו יודע תורה.


קצרה היריעה מלפרט את כל הקורה את שמואל .כל שנוכל לומר זה ששמואל יצא מביתו בברכת אישתו.נדד מעיר לעיר ,מיריד ליריד,משוק לשוק.היכן שמצא עבודה עבד,והיכן שלא מצא היה מקבץ תרומות.היה משתדל להעריב יומו בעיירות בהן שכנו יהודים ,שם גבאי בית-הכנסת דאגו שכל יהודי יתארח אצל משפחה בעיירה ללינת לילה.


הלב הולך אחר המעשים ושמואל חבר לקבצנים ריקנים.ריקים מתורה וריקים ממעשים.כל פרוטה היה צורר בתרמילו ובראשו מחשבה אחת לחסוך כסף לשכור מלמדים בעלי שם לבנו.


באחד הימים פגש בדרך שלושה נוכרים .שיותר מבני אדם נראו הם כמלאכי פורענות,השייכים לכנופיות הפורעות ביהודים בכל עת שתחפוץ נפשם.שמואל נרתע מעט,אך הללו היו חביבים אליו והציעו כי יעלה על סוסם עד לעיירה הקרובה.שמואל לא יכול היה לסרב ורכב עימם עד שהגיעו לבית מרזח.השלושה גמעו יין ללא הפסק ושמואל סרב להצטרף אליהם מחמת יין נסך.כטוב ליבם ביין התעוררה תאותם והאדימו עיניהם ואלה החליטו לקחת משמואל את כספו במרמה.אחד מהם שלף קלף מעור צבי עליו היו כתובות מספר שורות בשפת הקודש.






" רייב שמואל " פנו אליו בלעג " אתה יהודי,בטח זה חשוב לך".


רבי שמואל נטל את הקלף והביט בו.את תוכנו לא ידע.הקלף היה קרוע ושרוף בקצותיו ,כאילו היה רק קטע קטן ממכתב ארוך.בבית שמואל לא היה ספר ולא סידור תפילה ושמואל החליט לקנות את הקלף השרוף ובלבד שיהיה בביתו איזה כתב קודש.


הנוכרים דרשו מחיר מופקע ושמואל שפחד מהם הסכים ונתן להם.אלה התפקעו מצחוק והמשיכו לשתות מיינם.


שמואל מיהר משם אל בית השליחויות.נתן מעטפה ובה הקלף ושלחה אל אישתו בליווי מברק כי תשמור על קלף זה.בצאתו מבית השליחויות פגש שוב את הנוכרים.הללו פנו אליו והוא השיב להם כי פניו מועדות לעיר הגדולה כדי לעבוד שם באיסוף כספים.הנוכרים ספרו לו כי יש דרך קיצור בה ילך ואם ימהר יספיק ליריד גדול המתקיים בעיר .התנצלו בפניו שלא יוכלו לקחתו עימם כי דרכם בכיוון ההפוך.


" לך תמהר בדרך זו ,כי ליריד הזה באים הרבה עשירים וגבירים ובטח תמצא שם את לחמיך".הודה להם שמואל ופנה אל הדרך.


היום נטה לערוב ושמואל לא ראה את העיר באופק.היה שמואל עומד בשביל מוקף יער צפוף ותמהה שמה טעה בדרכו.בעודו מתלבט לאן ילך והנה שלושת הנוכרים באים מולו רכובים על סוסיהם.שמואל שמח שמחה גדולה ורץ לקראתם.לא הספיק רבי שמואל להוציא את דברו והבריון מבין השלושה שלף את חרבו והנחית מכה על ראשו של רבי שמואל.ושמואל נפל ארצה ונפח נשמתו באחת.היתה זו שיגרה עבורם.רגילים היו לרצוח יהודים ולבזוז את כספם.שיהודים שם היו בבחינת הפקר. אין מי שיגן עליהם ,אין מיד מי לדרוש את דמם.נטלו שלושת המנוולים את תרמילו,השאירוהו מושלך בדרך והמשיכו בדרכם תוך שהם יורקים על גופתו של רבי שמואל ,וגופת שמואל נותרה למאכל לעוף השמיים ולחיית הארץ.


השנים חלפו וזמן רדף זמן.יושבת אשת שמואל בביתה עגונה זה חמש שנים ,כי לא נמצאה גופת בעלה.לצידה ישב ילד יפה תואר ,שיערו שחור כפחם ועיניו גדולות וכחולות.


לא היה בידה לשלוח את בנה למלמדים,כל שעשתה היה לתת ביד בנה את אותו קלף ששלח לה רבי שמואל.והיה הקלף הזה עם הילד בכל אשר ילך ובכל מעשה שיעשה.הילד,יעקוב שמו,היה משנן את השורות שבקלף שוב ושוב.בתפילת שחרית הוציא הקלף מכיסו וקרא בו וכך במנחה וכך בערבית,בכל עת שהציבור היה מתפלל מן הסידור היה יעקוב הילד קורא בקלף. אע"פ שלא למד קרא וכתוב מצא דרך עם הזמן לקרא את שכתוב בקלף.






ערב כיפור אחד העיירה נמה מעט טרם ארוחה מפסקת.אל העיירה הגיע גדול האדמו"רים מלווה בפמליה גדולה.הציבור לא ציפה לו.מרכבתו נתקלקלה ולא היה בנמצא נגר אשר יספיק לתקן את גלגלי המרכבה טרם יכנס יום הדין.נאלצו האדמו"ר ופמלייתו ללון בעיירה עד צאת יום הכיפורים.


בבית הכנסת התכנסו כולם ,והאדמו"ר ישב ליד ארון הקודש.התחילה תפילת כל נדרי.כולם התפללו בכוונה וביראה .גם יעקוב היה התפלל.מכיס חולצתו הלבנה הוציא את הקלף והיה קורא ושונה ,קורא ושונה,שוב ושוב כך את עשר השורות הכתובות בקלף.כך עשה כל אותו הלילה וכל היום שלמחרת.יושבי בית הכנסת לא ממש שמו לב אל יעקב.כי היה בן עניים ויתום ,ואימו אומללה ועגונה.רחוק ממנו ישב האדמו"ר עסוק בתפילתו.


במוצאי כיפור נשמע קול השופר וכל באי בית הכנסת מיהרו אל ביתם לסעוד ולתקוע יתד ראשונה בסוכה.כולם רצו לארח את האדמו"ר אך זה סרב באדיבות ונשאר בבית הכנסת.


עמד האדמו"ר מול ארון הקודש לא זז ולא נע.נראה היה כי הוא משייט בעולמות עליונים, אך מילה לא יצאה מפיו.לפתע הסתובב האדמו"ר וקרא אל אחד מבני לווייתו.






" לך כנוס את כל הציבור אל בית הכנסת" השליח, ללא ניד עפעף ומבלי לתהות, רץ וקרא לכולם.כולם הגיעו אך תמהו מדוע עוצר אותם האדמו"ר ממצוות סוכה וכונס אותם חזרה למקום שהיו בו אך לפני שעה.






הציבור השתתק .קם האדמו"ר ופנה לקהל " מרגע שבאתי לעיירה אין שקט בנפשי.ככל שאעמיק בתפילה ובכוונות תפילה אין בי מנוחה ושקט.קול מדבר אליי אל אוזני כל התפילה, ומסיח את דעתי מהיום הקדוש"






בקהל נשמע רחש של מלמולים.מהו הדבר תמהו !!!


המשיך האדמו"ר ואמר " כל התפילה אני שומע קול שאומר לי ,רייב משה,תפילתך רצויה אך יש תפילה גדולה משלך" וקול זה חוזר אליי שוב ושוב " תפילתך רצויה אך יש תפילה גדולה משלך"


ואני -לא היה שקט בנפשי ,ובצאת יום הכיפורים עמדתי מול ארון הקודש ושאלתי " של מי התפילה הגדולה" ואמרו לי " של יעקב "






"ובכן ,אמרו לי אתם מי הוא אותו יעקוב?" הקהל התחיל להתלחש ,היו לוחשים דברים זה באוזני זה,אך לאיש לא היתה תשובה מי זה יעקב שתפילתו רצויה יותר מתפילת האדמו"ר.






לפתע ,מפינת בית הכנסת מהספסל האחורי התרוממה יד קטנה של ילד בן 7 " לי,לי קוראים יעקוב" .הקהל השתיק את יעקב בתנועת ביטול לבל יפריע לדברי האדמו"ר,ויעקוב הוריד את ידו.


קם האדמו"ר מכסאו וצעד לעבר יעקב,הושיט ליעקב את היד ,לקחו מהספסל האחורי והושיבו בכיסאו שלו ,שליד ארון הקודש,כשהקהל מביט בהשתאות על כל מה שמתרחש.






פנה האדמו"ר אל הילד ואמר " קום קרא ".יעקוב התבייש שמה ילעגו לו.ושוב פנה אליו האדמו"ר " קום קרא,קום קרא"






קם יעקב ,הוציא הקלף מכיסו והחל קורא את הדברים בגמגום קל.


כשסיים יעקוב לקרא בהתרגשות גדולה ,עדיין לא היה הקהל שקט.


קם האדמו"ר ואמר:" עד היום היו כתביו של הבעל שם טוב סתומים בפניי.שכל דבריו הביא אל הכתב.אבל כתביו של הבעל שם טוב עברו גלגולים וידיים.בעיירה אחת ,בה שמרו על כתביו של הבעש"ט ,באו פורעים, טבחו בבני עמנו והעלו באש את בית המדרש בו היו גנוזים כתבי הבעש"ט.רק יהודי אחד ,אמיץ לב ,חרף נפשו ,קפץ אל האש הבוערת והציל את כתבי הבעש"ט .חוץ מכמה שורות שחסרו.בלי שורות אלה לא ניתן להשלים את כל מכלול כתביו ודבריו של הבעש"ט ולהביא אותה לכדי יחידה אחת.כל זה היה נכון עד היום.היום נתגלה לי שבידו של ילד זך זה מצוי החלק החסר.ויתירה מזו ,היות שהיה הילד חוזר ושונה את הדברים הללו הרי שהשלים את דבריו של הבעל שם טוב ,ודבריו היו לריח ניחוח בישיבה של מעלה.עתיד זה שהשלים את דברי הבעש"ט,לזכות לגדולה בתורה ולהעמיד תלמידים הרבה"


כשסיים את דבריו ,הורידו כל באי בית הכנסת את ראשם,כאילו היו בושים על כך שהתעלמו מיעקב הקטן ומאימו.


למחרת יצאה מרכבתו של האדמו"ר ופמלייתו אל הדרך ברוב עם ופאר.ליד האדמו"ר ישב יעקוב הקטן.קורא בקלף שבידו.עשו דרכם אל מקום מושבו של האדמו"ר.האדמו"ר אימץ את יעקוב והיה יעקוב לומד תורה מפיו.


אימו של יעקב נפטרה בגיל 96 שנה.לא חסר לה דבר על שולחנה כל ימי חייה . הייתה נוהגת לשבת בעזרת נשים ולשמוע את בנה לומד ומלמד תורה ,בשפה ברורה ובנעימה קדושה.


רבי יעקוב מנדל נפטר בגיל 98 זקן ושבע ימים.רבי יעקב לא הנחיל ספרים פרי עיטו אך העמיד תלמידים הרבה מתוכם סופרים רבים,רבנים וראשי קהילות.


ומה עליו היום ? מספרים חכמים כי רבי יעקב ורבי שמואל אביו שוכנים אצל כסא הכבוד ולומדים תורה יחד,אב ובן,והקדוש ברוך נהנה מזיו לימודם ומשתעשע מחוכמתם.

גיבורה בחצאית

הם קראו לזה " אינתיפאדה " אני קראתי לזה " טמטום " ,כך או כך, איש לא שאל אותי לדעתי וקבלתי צו מילואים.לומר לכם שהייתי טרוד? כלל וכלל לא !נהפוך הוא ,אהבתי את המכתב הירוק חתום בדואר צבאי. היה זה חופש עבורי.ניקוי האוירה ,ריפוי לנפש וחידוש כוחות,מעין ריפוי בעיסוק.שמתי את כל הבלי היומיום והתמסרתי כולי לשירות.מה גם שמקום המילואים היה באחד החופים היפים ביותר שיש בארצנו המורחבת.חוף עזה.




החול לבן ונקי והמים כחולים שלא כמו בציור אלא למעלה מזה.השמש זרחה ואיש לא ילל על חומה המבורך אשר השחיר את עור פנינו ואת שערינו , שכבר נטה להאפיר.עצי האקליפטוס והדקלים נדו ברוח כאילו נופפו לי לשלום באומרם " ברוך שובך ",ואני קדתי להם חזרה.שואף את האויר הצח מלוא ריאותי,מודה לעולם שזימן לי בריחה קצרה זו מאפרוריותם של חיי השגרתיים והשחוקים עד דק.


בשולי הדרך ,זקנה חרושת קמטים נושאת על ראשה ערימת עצים,חומר בעירה לתבשיל הערב,וחומר בעירה להפגת צינת ערב.לא הרחק ממנה נוהג נער עגלה רתומה לחמור ועליה ערימת עשבים וחציר הנשאת לגובה רב.זקן חבוש בכפיה לבנה מניף ידו כמבקש שמשהו יקחהו במהירה מן השמש היוקדת,כשראה את לוחית הרכב הצהובה שלי , נתייאש והוריד ידו כמו בז לי ואומר " לא צריך בטובתך שלך ".


חלפתי על פני מספר כפרים אך לא פחות מכך חלפתי גם על פני ישובים יהודיים אשר היו בולטים בנוף, בשל גגותיהם האדומים והירוק המעטר גינותיהם.אכן ישובים יפים במקום יפה.מעין חלקות גן עדן קטנות המשכיחות ממך כי פה מתנהל קרב וכי פה יש מאבק.זה רוצה ביתו של זה, וזה רוצה אדמתו של זה. איש אינו שם לב לחלקת האלוהים בשלל פריחתה ובשלל צבעיה ,עסוקים בשנאה עד כי נשתבשה דעתם ולא משגיחים במתת האל.והאל יושב בשקט לא יודע מה לומר ,האחד טוען בשמו והשני עונה לאחר אף הוא בשמו של אל.יושב האל למעלה ואומר "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ,גם אני נתייאשתי מהם".






אך אני , מה לי ולכל זה,אני באתי לכאן לפוש, לא משנה לי על אדמתו של מי אפוש העיקר לנוח.פרקתי את חפצי בארונית קטנה סמוך למיטתי אשר בחרתי מתוך תריסר,על שום היותה סמוכה לפתח האוהל ומותירה לאויר הים לחלוף על פניה.רוב המגוייסים טרם הגיעו ואני הרהרתי לעצמי "שמא חייהם רוויים משלי וחיי ריקים עד כי השכמתי ומהרתי לבוא" .את הרהוריי קטעה חיילת נאה למראה ,היתה זו קצינת הקישור.


"יפה, הקדמת את כולם",אמרה וקולה רך וענוג.חייכתי אליה קצת נבוך, שמה חשפה היא את הרהוריי על שממון חיי.


"אולי תבוא תעזור לי להכין את השיבוצים ? " ביקשה בקול כמעט מתחנן,ואני קפצתי על ההצעה כמוצא שלל רב על כי אהיה ,ולו לשעה אחת בלבד, במחיצתה של בחורה נאה זו.


שיבצנו את ששיבצנו,רשמנו את מה שרשמנו,ערכנו את אשר ערכנו והלכנו יחדיו לארוחת הצהריים.איני רוצה להלאות אותך בתיאור שיגרת המילואים,אין בהם שום דבר מיוחד מלבד שיגרה שקטה.סיור,פטרול,מארב,שמירה וחוזר חלילה.היות שהיתה לי הזכות לערוך את השיבוצים,הרי שרשמתי עצמי,לסיור הממונע הלילי לאורך רצועת החוף הסמוכה.אם באתי לנוח אז שיהיה זה ליד רצועת חוף קטנה ויפה.


הסיור נמשך כל הלילה לאורו של ירח מלא,אי שם רחוק יללו תנים לאורו של ירח כמו אומרים לו דבר מה הנהיר רק להם,וזה מחייך אליהם מלוא פיו ומאיר פניו אליהם .אויר הים היה שיכוך לעצמותיי ,ונהג הג'יפ שר במחרוזת שירים שלא הכרתי אך נעמו לאוזניי.עת עלה השחר עצרנו את הג'יפ ,דוממנו את המנוע וישבנו על דיונה סמוכה נהנים מן השקט, מתענגים על אור הזריחה.כך בא הרוגע והשקט אל ליבותינו עד אשר איילת השחר הלכה ונעלמה ואת מקומה תפסה זריחת שמש שמיימית ממלאת שמיים בצבע שאף צייר עדיין לא השכיל להכיל בציורו.תמונת טבע ,מצוירת במכחול אלוהי כמו שח לנו סוד ,כמו אומר לנו דבר.עת יצאה החמה מנרתיקה ,נעורנו מחלומינו בהקיץ,והתארגנו להכנת הקפה.


בעבר היתה הכנת הקפה טקס ארוך מלא כללים וחוקים,היה זה בימים שבו היינו צריכים לקושש זרדים ,להבעיר אש ולבשל את הקפה בפינג'ן ישן, והאיש האמון על מלאכת הקפה היה מפליג בסיפורי קרב מן העבר ספק אמת ספק בדיה.אך כיום חדלו הטקסים הללו.היתה באמתחתנו ערכה מודרנית ומשוכללת להכנת קפה ,ובלחיצת כפתור בערה האש, הקנקן הונח ובתום חמש דקות כבר היה הקפה מוכן.כך חלף לו טקס שלם מן העולם קובר איתו סיפורי הווי וגבורה.אבל את הזמן לא ניתן לעצור,אתה מנסה להאט והטכנולוגיה מאיצה בך לא מותירה מקום ,לא עוצרת בתחנה.


אחזתי בכוס הקפה, נושף לתוכו מעט לצננו.עוד שפתיי קפוצות אל פי הכוס והנה רעש אדיר,קול פיצוץ מחריד וקורע אוזניים חתך את האויר.אדוות המים בכוס הקפה לא הותירו מקום לספק ,היה זה פיצוץ נדיר וקשה.נשאנו עיננו לאופק והנה כשני קילומטרים מאיתנו עלה עשן סמיך. לא יכולנו לדעת אם לנו הוא או לצרינו.קפצנו אל הג'יפ מותירים את הקפה והערכה מאחורינו שמוטים על החול, כאומרים תם דבר אחד והתחיל דבר שני.


הג'יפ דהר במלוא כוחו, ככל שהתקרבנו אל מקור העשן יכולנו להבחין שאין פיצוץ זה לצרינו כי אם לנו.אוטובוס בער בלהבות,היתה זו הסעת הבוקר אשר הסיעה תינוקות של בית רבן , אל תלמודיהם אל לימודם.היה עובר אוטובוס זה בין כל ישובי הסביבה היהודיים ומסיעם אל בית הספר האיזורי,תוך שהוא מלווה ברכב ביטחון לפניו ומאחוריו.היתה זו הסעה שהכילה ילדים בגילאים 6 עד 12.


פרקנו מן הג'יפ לחלץ את מי שעדיין אפשר היה לחלצו.כוחות סיוע טרם הגיעו וכוחות רפואיים בוששו לבוא,עדין היו כולם בהלם מוחלט.נכנסתי לאוטובוס שהיה עשן , תוך שאני מנסה לסלק מנגד עיניי את העשן השחור אשר התעקש לסמא את דרכי.לא חשבתי פעמיים הילד הראשון שנגלה לי מצא עצמו על כתפי וחיש מהר הורד מטה , אל שולי הכביש עד יבוא האמבולנס לתת טיפול ראשוני,וכך אני עולה ויורד עולה ויורד ,מחלץ ומוציא ילד וילדה עלם ועלמה.אני פורק וחבריי מניחים אותם על אלונקה בשולי הכביש.כשירדתי שוב , כבר הגיעו כוחות מתוגברים ,ואני נצלתי הזדמנות זו להסדיר את נשימתי ,ואת ריאותי לרוקן שכבר לא ידעתי אם לנשוף או לשאוף,וכוח ברגליי אין.


עודי מסדר נשימתי וילדה אחת כבת 11 שנים שבתה את עיני.היתה זו ילדה זהובת שיער לבושה חצאית ג'ינס וחולצת תכלת בהירה ,בזה הבחנתי אף על פי שהיתה כולה מלאה פיח.ראיתי מראות בחיי, כאבתי בעולמי ,ראיתי גבורים אבל היה קשה עלי המראה אשר ראיתי.רגלה האחת היתה קטועה ורק שאריות בשר דקות אחזו בה.לא היה לי זמן לתהות ,לא היה בי חפץ לחשוב.לפתע ראיתיה מושכת ידה במאמץ רב ממותניה אל עבר בירכיה,ככה מושכת ידה במאמץ רב ובמלמול לא ברור.


קרבתי אליה.היה זה מראה קשה.לא תמהתי על כי אינה צורחת מעוצם הכאב ,ידעתי שהיא בשלב ההלם.כרעתי על בירכיי למרגלות האלונקה מנסה לשמוע את מלמוליה ולהבין את רצונה.היא שוב מלמלה ודחפה ידה לכיוון בירכיה.הבטתי אל עבר רגליה ומשכתי מבטי מיד משם.


" מה את רוצה ,חמודה " לחשתי לאוזנה תוך שאני לוטף שיערה הארוך והחרוך.


" החצאית .." לחשה " החצאית..."


" מה את אומרת ?" לחשתי שוב ברוך ,על מנת להבין אותה לאשורה.


" החצאית ..." יבבה " החצאית..."


באותו הרגע הבנתי הכל... בעברי הייתי איש דתי.


"ילדה מתוקה ,מלאך של אלוהים , זה מה שחשוב לך ברגע זה?!, מכל הדברים שבעולם זה מה שמטריד אותך?!,לא העתיד, לא מה יהיה עלייך?! ,על כלום ,רק על צניעותיך,?!",עברו הדברים במוחי אך לא באו אל פי.


הושטתי את ידי אל שולי חצאיתה והפשלתי אותם אל מתחת לבירכיה . מכל הדברים שבעולם ,שמרה הילדה על צניעותה לבל יראה משהו את יריכיה ,את חצאיתה המופשלת וחושפת יריכיה.


נשקתי לה על מצחה ואמרתי לה בלחש " אשריך את ואשרי יולדתך"










האמבולנס נסע משם בדהרה ,ואני נושא עיניי אליו מביט בו מתרחק, מותיר שובל אבק מאחוריו.........

בין שמיים לארץ

אותו היום היו איברי כבדים ומחשבתי טרודה. לא מסוג הטרדה הבאה על אדם מריבוי עיסוקיו אלא מחמת בטלה. שהייתי בטל מעבודה וכל זמני בידיי ואיני עושה עימו דבר.




חושב אני לעשות דבר כל שהוא ומיד מחשבתי מובילה אותי לדבר אחר. ואני חוכך בדעתי במה להתחיל והנה חלפה לה שעה. רואה אני שכך חלפה השעה ואני מתמלא צער וכדי להסיח דעתי מכך נוטל ספר ופותחו, תוך שכך מתערבבים לי האותיות ואינן נצמדות לכדי מילה או הברה. סוגר אני את הספר ומסדר את מדף הספרים שאם לא אעיין לפחות אסדר אותם לעתיד לבוא. עוד הספרים בידיי וכבר נטרדה דעתי שמה אסדרם לפי סדר א' ב' או אסדרם על פי נושאים.



חושב וחושב והשעון על הקיר מציין בקול תרועה כי חלפה לה עוד שעה. ושוב אני מתמלא צער על כי חלף הזמן ולא העליתי בידי דבר. נתבטלתי מלימוד ונתבטלתי מעשיה.



התיישבתי לפני שולחן הכתיבה ודף חלק מונח לפניי. זה כמה ימים עפה מחשבתי כציפור ואינה מוצאת מנוחה. משימה קבלתי מאחותי וזה יומיים איני מבצעה. כפי שאמרתי, בטל הייתי מעבודה וצר לי בכיסי דל המעות. ראתה זאת אחותי והציעה לי עבודה קטנה אשר שכרה אקבל ממנה. לקחת חלק משיריה ולהגותם, ובמקצת כתביה לפתח רעיונם . שהייתה לי חיבה יתירה לקריאה, אך חיבה יתירה מזו הייתה לי לכתיבה והרביתי לכתוב שלא על מנת לקבל פרס, אלא בשעה שרצה ליבי לכתוב כתבתי, עת הגה ראשי רעיון רשמתי. לא חצבתיו ולא ליטשתי אותו אלא כמות שהוא הורדתיו אל הכתב.



הדף מביט למולי אך אותיות בו אין. ראשי כמו התרוקן וידיי כשלו מלכתוב. גם מלאכה פשוטה זו נתעצלתי לעשות.



ראיתי שטרוד אני, אמרתי לעצמי ליטול סגריה, פתחתי הקופסה והנה היא ריקה. מה שלרוב מעצבן את האדם המעשן, ברגע זה הכניס בי מעט שמחה, לא כי אני רוצה להקטין את כמות הסיגריות שאני מעשן אלא שבגלל עצלות מחשבתי מצאתי תירוץ לשבות ממלאכתי ולצאת לקנות סיגריות, לפחות כך הייתה לי סיבה ולו למספר דקות להבטל מעבודה ללא נקיפות מצפון, שהרי הטבק היה אביזר הכרחי ליד שולחן הכתיבה שלי. נטלתי את מעילי בידי למקרה שהצינה תגבר בחוץ ויצאתי את ביתי.



גרתי בשכירות בדירת חדר, לבדי. ילדי ואימם גרו בדירה אותה הותרתי להם לאחר שדרכי ודרך אימם נפרדו. ומה לגבי שאר כספי? היה לי בנמצא, ותמורתו גייסתי הלוואות מבנקים ויצאתי להרפתקה עסקית. לא שעיתי לעצת זקני אשר אמר לי לפני שנים שאני, כל עיסוקי הוא בללמוד וללמד לעיין ולהרחיב הדעת. אצה לי הדרך ורציתי להעשיר. מחמת שאיני רוצה שתוסח דעתי שוב מן העניין איני רצה להרחיב בעניין עסק זה. מה שכן יכול אני לומר שכשם שמחשבתי פורחת לה ממוחי כך פרח כספי מן העסק וכשלתי בו כשלון רב. נותרתי חייב כספים לנושים ולבנקים ואת היותרת נטלו ההוצאה לפועל. כך מצאתי את עצמי לבד מלמד בשעות אחר הצהריים, לומד ביום, וכותב בליל.



ולעניין אותו התחלתי לספר. יצאתי מביתי. ימי השרב חלפו להם וצינת סתיו הגיעה. הגשמים טרם הגיעו אך השמיים מלאו בעננים מאיימי גשם. צעדתי בשביל המוביל מביתי אל הרחוב וכבר בהגיעי אל הרחוב זכרתי כי נדרתי לתרום לבית הכנסת סכום כסף לביטול חלום רע שחלמתי לילה קודם והטריד מנוחתי כל אותו היום. כך שבמקום להימין ברחוב אל עבר המכולת השמאלתי לכוון בית הכנסת .



בית הכנסת היה מבתי הכנסת הקטנים אשר מספר המתפללים בו בימי החול היה כתריסר לכל היותר,מתפללים אשר השכינה שרתה לא רק לפניהם אלא קיננה בליבותיהם. לא היו אלה מן הקפדנים ולא ממזעיפי הפנים. אם שגית בתפילה לא היו נעמדים לתקן אותך ואם נהגת בשוגג בעניין כל שהוא הוכיחו אותך בעיניים אוהבות ומלאות יראה. כך היו אלה האנשים, היו מכופפים עצמם בענווה והקב"ה מכופף שבעה רקיעים ויורד אליהם.



מן הכביש פניתי שמאלה אל השביל היורד לכוון בית הכנסת. שתי זקנות בפנים זוהרות ראו אותי וברכוני לשלום ואני השבתי להן שלום תוך קידה קטנה לכבודן. כמה צעדים מהן כבר שמעתי קהל עונה בנעימה ערבה שלא הכרתיה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הלכתי לעבר הקול, אך לא מצאתי את בית הכנסת.



'שמא ראשי כזה מבולבל או שמא נשתבשה דעתי קליל?'



"מה אתה מחפש?" שאלה אחת מהן.



"את בית הכנסת".



"אין שום בית כנסת כאן". אמרה.



אמרתי לה, "ה' ישמור, בשבת האחרונה הייתי בו".



"רואה אני שיש לך זיכרון טוב, שלא כמותנו הבלות. אכן בית כנסת היה כאן, אבל היה זה לפני שנים כל כך רבות שאיני זוכרת אפילו מתי. ניגבתי את מצחי שהחל להעלות טיפין טיפין אגלי זיעה אשר חממו את מוחי, אך קיררו את מצחי בצינת הרוח שנשבה.



לבשתי את מעילי שהיה עד כה אחוז בידי ובצעדים מהירים וגדולים צעדתי על השביל המוביל אל הכביש.



השמש הסתתרה מבין העננים עוטרת את העננים בצבע כתום ,זהב וארגמן. מראה לא שגרתי שאילו הייתה מצלמה בכיסי הייתי מצלם זאת ושולח לחובבי מזג האוויר אשר בלי ספק היו נפעמים למראה זה.



כשהגעתי למדרכה סמוך לכביש פניתי ימינה לעבר המכולת. ידיי היו בכיסי מעילי והצמדתי אותם חזק לגופי, לא בגלל הצינה אלא מעין חיבוק עצמי הנותן לאדם בטחון עת תוקף אותו חשש או פחד לא מוסבר. כל הדרך מיהרתי. מימיני ראיתי מכולת קטנה השוכנת מתחת בית מגורים בן קומה אחת. נכנסתי אליה.



היית זו מכולת מהסגנון הישן. החנווני ורעייתו עמדו מעבר לדלפק מוכנים לשרת אותך, וכל מוצרי החנות מאחוריהם.



"מה שלומך?" שאלה רעייתו של החנווני, ואני כקצר רוח עניתי "בסדר" ובקשתי סיגריות. זו הסבירה שאין את הסוג שאני מבקש והביאה לי אחרת במקומן, אף על פי שנראו לי סוג לא מוכר ואולי משהו מן הסוג הישן לא התעקשתי ונטלתי אותן מידה. כיון שעמדו שניהם עלי לשרתני חשתי חוסר נעימות לקנות רק סיגריות ובקשתי גם חלב. ניגש החנווני למקרר, הוציא שקית חלב הניחה על הדלפק, התכופף קמעא לקח בידו נייר עיתון, עטף בסבלנות את שקית החלב והגישה לי. ושוב הביטו עלי שמא רוצה אני דבר נוסף. ואני שהכרתי את המכולות של פעם הרשיתי לעצמי ובקשתי "חצי לחם".

נטל החנווני את כיכר הלחם הניחו על טס עץ ובסכין גדולה חצה את הכיכר לשני חצאים שווים והגיש אחד מהם לי. ראתה רעייתו שאיני יודע איך לקחת המצרכים, נטלה שקית ניילון מקומטת ומשומשת והגישה לי אותה תוך כדי חיוך ידידותי "שכחת את הסל בבית?"



"כן", עניתי מגומגם.



"אתה הבן של שרה, נכון?" שאלה כאשר הגישה לי את העודף.



"כן" עניתי, אבל הפעם עם חיוך קטן בקצה פי.



"איך שגדלת".



אמרתי להתראות ויצאתי לדרכי.



כן, כן, בודאי שזיהיתי את פניהם. היו אלה בעלי המכולת של ילדותי, אך כלום לא הזדקנו הם? כיצד זה מראה פניהם מעיד כי גילם כגילי שלי? כלום הם הצעירו ואני זקנתי??? והמכולת? האם לא שכנה במקום אחר?



הוי, כמה שצדקו חז"ל כשאמרו ש"הבטלה מעבירה את האדם מן העולם". מה זה?מה זה קורה לי? אולי בגלל שהחלפתי את שנתי בלילה לשנתי ביום נשתבשה עלי דעתי?



השמש יצאה מאחורי ענן וחשתי כי היא קודחת על פניי. חציתי את הכביש לצד המוצל של הדרך ופסעתי מהר לעבר ביתי הדל. מעבר לכביש נופף לי איש אחד לשלום, השבתי לו שלום בהינף יד ובהיתי בו. דמה דמיון מוחלט לחייל אחד שהיה בשכונתי ומת במלחמת שלום הגליל. 'איך שבנו דומה לו' הרהרתי, אבל לא זכור לי כי הלה היה נשוי או השאיר אחריו ילדים, צעיר היה לימים. אך האיש הזה הוציאני מהרהוריי וקרא בשמי בקול "אריק, מה המצב?"



חציתי את הכביש לעברו ושאלתי תוך כדי שאני לא סגור על עצמי "מה שלומך?"



"בסדר, מה המצב?" השיב.



לא ידעתי אם לפנות אליו בשמו אם לאו. הוא הוציא שקית נייר ומתוכה שלף סוכרייה כתומה בעלת ריח מנטה חזק והגישה לי כמו בימים עברו. נטלתי אותה והכנסתי אותה לכיסי, צידה לדרך. הוצאתי את חפיסת הסיגריות ונטלתי אחת לעצמי ואחת הצעתי לו.



"מה, אתה דפוק?" השיב לי.



טוב, לא זכרתי. הלא הייתי בן 12 והוא כבן 23 כאשר נהרג במלחמה. אבל האם הוא זה או בנו או קרוב שלו?



לא ידעתי איך לסגנן את השאלה ובמקום זה יצא לי גמגום "אתה לא....במלחמה?".



"איזו מלחמה?" צחק בצחוק גדול, אחר נשק על ידו האימתנית ונתן לי מעין אגרוף קל בכתפי. בזמנו, היה זה מנהגו להביע חיבה. הוא הלך ואני נותרתי על עומדי.



האצתי את הליכתי והמשכתי הלאה בדרכי. שמעתי על מקרים של ערבוב או אובדן נקודות זמן, אבל מה קורה לי לא הבנתי. העדפתי ללכת אל ביתי המוכר לי ולהתחיל לעבוד על ההגהות של אחותי. בעיקר כדי להשיב לעצמי את שפיותי שחשתי כי אובדת לי מרגע לרגע.



עברתי ליד בית הספר הסמוך. בשעה זו עמד מורה וזרז את התלמידים להיכנס פנימה לבל יאחרו. בעודי מקנא בקטנטנים ההולכים עם ילקוטיהם לבית הספר שלווים וחסרי דאגות, קטע קולו הרם של המורה את מחשבותיי "גם אתה אריק! מהר לכיתה הצלצול עוד דקה!" הבטתי בו מופתע וחייכתי. היה זה המורה שלי בבית הספר היסודי. אבל ריבונו של עולם ,הרהרתי ,הוא לא יצא לפנסיה?



"נו נו כנס, אני סוגר את השער" זרז אותי המורה. עמדתי המום מולו וחייכתי חיוך מנומס.



"קדימה בוא איתי. השעה הראשונה זה איתי". המשיך להאיץ בי.



ליבי הלם וראשי שוב לא היה במקומו. הפכתי להיות צייתן לפקודותיו של המורה ממש כמו אז לפני שנים. נכנסתי לפניו לכיתה. רעש והמולה מסביב. הבטתי בפרצופי הילדים. היו אלה בני כיתתי. נכנס המורה ופקד לשבת. כל הילדים נדמו, מיהרו ילד ילד למקומו וישבו בשילוב ידיים.



המורה החל להרצות את דברו בשיעור תנ"ך, וככל שהוא התקדם בסיפור דוד ושאול, ירד העילפון אט אט על עיניי. התעוררתי למגע חבטות קלות על הלחי ויד רכה הרטיבה מצחי במים מתוך כוס. לידי עמד המורה ואחות בית הספר לצידו.



"שילך הביתה" אמר המורה אך הפעם בקול אנושי ורך "מישהו חייב ללוות אותו"



הלכו ומצאו מורה מחליפה.



"איפה אתה גר?" שאלה המורה.



לא היה בכוחי לענות. המזכירה הגישה לה פתק ובו כתובת מגוריי. היא אחזה את ידי והובילה אותי אל מחוץ לבית הספר. צעדתי בצעדים קטנים ואיטיים כשהיא צועדת לצידי בסבלנות. מידי פעם שאלה לשלומי ואני לא השבתי לה. עיניי התגוללו מסביב ומחשבותיי לא היו בי כלל.



כשהגענו לביתי, הייתי מאוד מותש הרגשתי כי עילפון נוסף פוקד אותי. את הדלת פתחה אימי יפה וצעירה. המחשבה שעלתה בראשי באותו רגע, שהנה כל ילדיה בגרו והתחתנו ועתה מצאה אימי זמן לדאוג לעצמה ולטפח את עצמה וכך נעשתה צעירה למראה.



אימי חיבקה אותי ונשקה לי אחר הובילה אותי למיטה שהייתה מונחת במרפסת של בית ילדותי. שנייה לאחר מכן, חזרה אלי ובידה סיר ומטלית. טבלה המטלית במים והניחה אותה על מצחי תוך שהיא לוטפת את שיערי.



האם לא אני זה שצריך לטפל בהוריי הקשישים? מה זה שעובר עלי שכולם סביבי צעירים וחזקים ואני בן ארבעים רפה איברים? קמתי מן המיטה בתנופה, כשאני אוסף לשם כך את כל כוחי ויצאתי מבית אימי בריצה בהולה לעבר הכתובת שעוד זכרתי:







רש"י 64 , שם שכנה דירתי הדלה בת החדר.







תחושה מוזרה עוטפת אותי. אני רץ במקום אך הרחוב הוא זה שזז מתחתיי והרוח נושפת באוזניי כאלו מאיצה בי . הנוף החל להיות מוכר. המשכתי לרוץ כשאני חש את גופי הולך ונחלש ונשימותיי הולכות וכבדות... מרחוק ראיתי המולת אנשים... ככל שהתקרבתי היה קול שאון הרחוב הולך וחזק הולך ומתגבר בעוצמה אל תוך אוזניי.



בצידי הכביש עמדה משאית כיבוי אש ושטפה את הכביש מן הדם הרב שהיה שם ומשאריות שמשות רכב מנופצות.



הבטתי מהצד נוכח לא נוכח. האנשים התלחשו ביניהם על תאונת דרכים אשר התרחשה לפני מספר דקות.







מי זה היה? שאלה אחת.



"איזה גרוש ,הוא גר פה במספר 64. חי לבד". השיב לה הבחור.



"אתה מכיר אותו?" שאלה.



"לא ממש, ככה בפנים. הוא כזה שאוהב להסתגר בביתו".



"יש לו ילדים??....אוייש מסכנים מילמלה הגברת.







קופסת הסיגריות הריקה שלי הייתה מונחת בשולי המדרכה ממול, ממש ליד מעילי הקרוע והטבול בדם.

אחרי עשרים שנה

אם להודות על האמת הרי שעד לפני חודש ממש לא התעניינתי בחברה סביבי.חיי היו מוגדרים ומובנים בצורה שאין לה עוררין.מגיל קטן גדלתי בשפע רב ואין דבר אשר חפצתי בו שלא היה בהישג ידי.עד גיל 13 ראיתי חצי עולם וכל צעצועי האלקטרוניקה שהיו נדירים בשנות השבעים היו בחדרי.וכשבגרתי הכל היה ברור ונהיר לי.

שירתתי בסיירת גולני ,לא בשל אידיאולוגיה,אלא בשל אתגר אישי בלבד ועמדתי בו.למדתי לימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטת ת"א ומהר מאוד הגעתי לעולם הפיננסים ושוק ההון.לי היה ברור שאצליח ואכן הצלחתי .בגיל 27 כבר שלטתי וניהלתי תיקי לקוחות בשווי עשרות מליוני שקלים ועשיתי חיל עבורם ועבורי.קאונטרי קלאב,פנטהוז בבעלותי ,ג'יפ יוקרתי בחניה וחוג חברתי אליטיסט שהורכב בעיקרו מבחורות צעירות אשר עיטרו שערי מגזינים בארץ ובחו"ל.הכל סבב סביבי וסביב עינייני.

לפני כחודשיים קיבלתי מייל אשר הזמין אותי לכנס בוגרים בחטיבת גולני.לא ממש עניין אותי המייל הזה ,את חלקי בגולני כבר עשיתי והיום יש לי דברים הרבה יותר חשובים לעשות מאשר להתעניין באנשים ששירתו איתי לפני 21 שנה.אך האגו הו הו האגו שלי רצה את ההזמנה.הרי ברור לי שאני שיחקתי אותה בחיי יותר מכל אחד אחר וזו הזדמנות ללכת ולנקר עיניים.נענתי להזמנה והלכתי אל הכנס.

בהגיעי אל הכנס נורא הפריע לי שאני צריך למצוא חניה רחוקה מאולם הכנסים משום שלא הייתי מורגל בחיפוש חניה אלא נהפוך הוא תמיד היתה שמורה חניה עבורי.נכנסתי לאולם.האולם היה מלא.מיותר לציין שהסתובבתי שם וחשתי כתרנגול יחיד בלול תרנגולות.טווס הפורס זנבו למען יראו כולם.ואכן זה עשה רושם רב .הרבה פנו אליי טפחו על כתפי לא בשל העבר אלא בזכות מה שהשגתי בהווה.פגשתי שם את כולם והייתי קצת מאושר.דבר שלא הייתי מורגל בו ביום יום.

בפינת האולם ליד הבר הצדדי שננעל כבר,עמד בחור שחור ,קצת שמנמן כך לבד ומבודד,לוגם מידי פעם מכוס הבירה שבידו וראשו פעמים למטה ופעמים למעלה במבט ביישני ,ספק צנוע.התקרבתי לעברו וככל שהמרחק ביננו הלך והצטמצם זיהיתי אותו,היה זה ישעיהו איאזו,עולה ותיק מאתיופיה,אשר עלה ארצה  במבצע משה והוא בן 12 יתום מאב ואם שמתו במדבריות סודן במסעם לארץ ישראל. נוצות הטוס שלי התקפלו,גבי הזקוף נשמט קמעה ומבטי השחצן עומעם.כשעמדתי חצי מטר ממנו אורו פניו ,נפלנו איש על צוארי רעהו והתחבקנו.היתה ביננו בעבר ברית דם.

הכפר נועיימה,לבנון1989

יצאנו,"סיירת גולני", למבצע חיסול מחבלים במוצב השוכן בפאתי צידון אשר פיקד על שליחת חוליות מחבלים לישובי הצפון.על פעולה זו התאמנו חודש שלם והיא היתה אמורה להיות גולת הכותרת של צה"ל לאותו זמן.פרקנו בחוף הים וצעדנו בלילה חשוך לכיוון המוצב של המחבלים,עת הגענו סמוך למוצב זיהו אותנו ופתחו עלינו באש,ממכת האש הזו נהרג במקום מפקדנו סא"ל אמיר.אבדנו את אפקט ההפתעה.השבנו אש,נהלנו קרב צמוד,בשלב מסויים החלטנו לסגת לנקודת האיסוף,אך בהמולת הקרב שהיתה איבדתי את שאר הכוח.הסתתרתי מאחורי בולדר קצת רחוק מהמוצב.התיישבתי מנסה לסדר את נשימותיי.כשרציתי לקום חשתי כאב חד ברגל שמאל,שלחתי את ידי למקום הכאב וחשתי שידי טבולה בדם.חטפתי כדור ברגל ולא יכולתי להמשיך.את שאר הכוח לא ראיתי ולא שמעתי.מכשיר הקשר שלי הושבת מכדור קלצ'ניקוב.

והנה אני שומע רשרוש בין העשבים סביב,הרשרוש הלך והתחזק הלך והתקרב.אחזתי בנשק חזק מוכן לירות במי שיופיע ובידיעה שזה יסגיר את מיקומי בידי המחבלים.שכבתי דרוך ולפתע אני רואה זוג עיניים גדולות אשר הלבן שבהם הביט בי,היה זה חייל חבוש קסדה צהלית ופניו מושחרים.כשקרב אליי ראיתי שפניו לא מרוחים בצבע,היה זה חייל אתיופי,היה זה ישעיהו איאזו.ישעיהו לא היה שייך ל"סיירת גולני " אלא היה בכוח העתודה שהיה צריך לגבות אותנו,אך ברגע שהותקפנו בא הכוח לסייע לנו.ישעיהו חבש את רגלי,ישבנו שם מאחורי הבולדר.הרחק ברקע שמענו קולות מדברים ערבית.ישעיהו פנה במכשיר הקשר שלו למסוק החילוץ.כאשר הודיע לו את מקום המצאנו השיב הטייס כי לא יוכל לחלץ אותנו משם ,בגלל תוואי השטח הקשה.הקולות של המחבלים הלכו והתקרבו.אמרתי לישעיהו שילך לבד ויפגוש את הכוח מהצוות שלי,וימסור להם את נקודת המצאי והללו יחלצו אותי.ישעיהו סרב בתוקף "אני לא משאיר אותך כאן" אמר והוסיף "כבר השארתי אמא ואבא למות במדבריות סודן ,יותר לא משאיר אף אדם מאחוריי".ישעיהו נשא אותי על כתפו בשטח קשה,מלא סלעים,אבנים ושיחים,נשא אותי מרחק 5 ק"מ עד חוף הים.אך כוח החילוץ לא היה שם, ומחבלים החלו לכתר אותנו.מסוק החילוץ הגיע וירד לעברנו תוך סיכון עצמי.לא היה זמן, ישעיהו ואני נאחזנו במיגלשיים,המסוק התרומם ונשא אותנו ללב ים.שם בלב ים הנמיך המסוק והורה לנו לקפוץ.קפצנו ממתינים לכוח שיבוא לקחתנו.כל אותו הזמן אחז בי ישעיהו לבל אטבע,כי לא היה בי כוח עוד.כך חיכינו עד שבאו החבר'ה הטובים של הקומנדו הימי ואספו אותנו.

כל זה היה ב 1989 ועכשיו השנה2010 ואני וישעיהו בכנס בוגרים של חטיבת גולני. באותו כנס ישבתי איתו עד 2 בלילה ,האולם התרוקן ועמדנו ללכת.ישעיה איאזו אשר הגיע בתחבורה הציבורית לכנס ניסה להתקשר ולהזמין מונית אך אני הצעתי לקחת אותו איתי.במילות נימוס סרב אך אני התעקשתי.בדרך המשכנו לדבר.איאזו אהב לשאול אותי על חיי הפאר שלי שהיו רחוקים משלו ונראה היה שאני משעשע אותו.

" ישעיה,במה אתה עובד ,אנחנו מדברים רק עלי " קטעתי אותו.

"אני מדריך במועדון בשכונתי ,מועדון נוער" השיב.

שתיקה של דקה הפרידה בין משפט זה לזה שאחריו,כאילו הוא חש שיש מרחק רב בין עיסוקי שלי החובק עולם לבין עיסוקו הדל אשר לא יוצא מתחומי השכונה." נערים מבני העדה,במקום שיסתובבו ברחוב ,באים למועדון צופים בטלויזיה או משחקים במחשב.חלק נעזרים בהכנת שעורי בית או משחקי חברה.הכל ,רק שלא יסתובבו ברחוב".השלים את דבריו.

הורדתי אותו בשכונת עמישב בפתח-תקוה ונפרדנו לשלום. למחרת הגעתי למשרדי ברחוב אחד העם בת"א.לאחר מתן מספר הוראות של קניה ומכירה,התיישבתי על כורסת העור שבמשרדי ,היא היתה מאוד נוחה אך אני לא חשתי בנוח,משהו רבץ לי על הלב.הבטתי בשעון כל חמש דקות בציפיה ששעות המסחר כאן בת"א יסתיימו. חמש ודקה כבר הייתי ברכב עושה דרכי לשכונת עמישב פ"ת.

היתה זו שכונת שיכונים צפופה,בניינים המחוברים זה לזה ומכונים "שיכוני רכבת " על שום אורכם.עצרתי ליד המועדון.ילדים קטנים זבי חוטם הקיפו את רכבי ובחנו את רכב הספורט שנחת בשכונתם ,ואת האיש הלבן והגינג'י המוזר בחנו מכף רגל ועד ראש.כשאמר לי ישעיהו אתמול "מועדון" דמיינתי בראשי מועדון כפי שאני מורגל להגדרה זו,במקום זה ראיתי קראון אחד רעוע,מגרש כדורסל ללא סלים,ואבני הריצוף שבו חלקם שבורים וחלקם יצאו ממקומם.ישעיהו ראה אותי אך הסתיר את תמיהתו על הגעתי וברכני לשלום.

"בעוד רגע אתפנה אליך" אמר ספק תמהה ספק מתנצל.עמדתי בצד.בנות אתיופיות קפצו על חבל ושרו שיר באמהרית,אחרים שחקו כדורגל על החול תוך שהם מאלתרים שערים מגרוטאות שהיו בסביבה.בתוך הקרואן סביב שולחן קטן, כמה נערים הכינו שעורי בית וישעיהו עובר ביניהם מסייע ומסביר. ראיתי בעיניהם השחורות תשוקה ללימודים ורצון כזה להשכיל כפי שלא ראיתי אף פעם בחיי.בפינה צפו כמה ילדים בטלויזיה.עבר הרהור בראשי "טלויזיה כזו היתה בביתי בשנות השמונים,בחדר השירותים שלי יש פלאזמה והללו יושבים מול טלויזיה ישנה,אך מרותקים לתוכנית הטלויזיה המצויירת,"כמה נערים מנסים מזלם בניגון בגיטרה ישנה בעלת שלושה מיתרים,כאשר זה פורט על המיתר והשני מייעץ וההיפך.כך מלא המועדון בעיסוקים שונים,דלים אומנם אך מלאו את הילדים אושר תמים ונצחי.הללו לא ראו את אשר אני ראיתי.היו עסוקים ברגע ההווה, בשעה ולא בעתיד.

כל כך הערצתי את ישעיהו על כך.אני עסוק כל כולי בלייצר כסף עבורי שאפילו לא הרהרתי על הקמת משפחה וילדים.וזה מקדיש כל כולו לתרומה לבני עדתו,לחברה מסביבו,וכולו זוהר מאושר ,שמחה וצחוק. בסביבות שמונה וחצי התרוקן המועדון וכל ילד שב לביתו. ישעיהו הזמין אותי למשרד והלך להכין קפה.לקרוא לזה משרד איני יכול.סתם שולחן מטבח קטן ועליו הרבה ניירת,מכתבי עיריה,תוכניות פעולה,הערכות לקראת הקייטנה הקריבה,מספרי טלפון פזורים,שמות של ארגוני צדקה וליד כל שם של ארגון מופיע איקס קטן,כאילו מסמן " דברנו איתם אין להם מה לתת".חלון שבור סגור בניילון,ועוד כל מיני צעצועים ומשחקים שנתרמו למקום,ובכל זה טיפל ודאג ישעיהו איאזו.

ישעיהו ישב מולי ."זהו,פה אני עובד.כבר 10 שנים כך, ושום דבר לא משתנה.לפחות כך אני דואג שילדים זכים אלה יהיו עסוקים ולא יגיעו לסמים ואלכוהול.פה הם מקבלים עזרה בשעורי בית מה שהם לא יכולים לקבל בבית,גם טלויזיה אין להם ולכן באים לפה".הבנתי ממנו שמיד אחרי הצבא החליט הוא לעבוד ולעשות למען נערים וילדים בני שכונתו ובני עדתו,וכך מצא עצמו ישעיהו במקום לפתח קריירה אישית,עסוק בחינוך בעל כורחו.

ישעיהו יצא לרגע לעזור לילדה קטנה בבחירת ספר קריאה ואני הבטתי בניירת הפזורה על השולחן. מתחת הערימה הגדולה בצבץ דף אשר ראיתי רק את שתי פינותיו בלבד.בצד אחד רשום "תלוש שכר-ישעיהו איאזו-אפריל 2010" ובצד השני רשום "סה"כ לאחר ניכויים 2657 ₪".סמוך לזה  בצבץ  מסמך ובו לוגו של חברת " I&M  השקעות בע"מ " וליד זה כתב יד " אין להם מה לתרום " ..........היתה זו חברת ההשקעות שבבעלותי......

לא בכיתי אף פעם בחיי,לא הזלתי דמעה בהלוויית אימי ,לא חשתי בחיי שום דבר של רגש ,אך באותו רגע בצבצה דמעה קטנה בשולי עיניי,וגרוני נחנק מעט....

WeSell רשת שותפים